וידבר דוד להשם את דברי השירה וגו׳. חשבו המפרשים שדוד המלך עליו השלום בסוף ימיו אחרי שהצילו הקדוש ברוך הוא מכל אויביו חבר השירה הזאת להודות להשם הודאה כוללת על כל תשועותיו, ולכן הושמה במקום הזה באחרית המלחמות ותכליתם. ודעתי נוטה שהשירה הזאת דוד חברה בבחרותו בהיותו בתוך צרותיו ועשאה כוללת לכל הצרות, כדי שבכל פעם ופעם שהיה הקדוש ברוך הוא מצילו מכל צרה היה משורר השירה הזאת, והיתה אם כן שגורה בפיו כדי להודות להשם על כל תשועה שעשה עמו להפליא, וזהו אמרו כאן וידבר דוד להשם את דברי השירה הזאת ביום הציל השם אותו מכף כל אויביו, רוצה לומר שבכל יום ויום שהיה מציל השם אותו מכף כל אחד מאויביו, וגם כן בכל פעם שהיה מצילו מכף שאול, בכל הפעמים אשר רדף אחריו היה דוד משורר את השירה הזאת. והנה פרט מיד שאול בהיותו נכלל באויביו אשר זכר, לפי שאויביו בעצם קרא האומות הנלחמים בו, כמו שאמר (תהלים קל״ט כ״א) הלא משנאיך השם אשנא וגו׳ תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, אבל שאול עם היותו עויין את דוד ורודף אחריו לא היה ראוי שיקרא אויב ושונא, כי לא היה דוד שונא אותו, משום (ויקרא י״ט י״ז) לא תשנא את אחיך בלבבך, ולזה לא כללו בתוך האויבים ואמר בו בפרט ומכף שאול. ובמדרש תהלים (מזמור ז׳) אמר רבי יצחק, כשם שהיה דוד מתפלל שלא יפול ביד שאול, כך היה מתפלל שלא יפול שאול בידו, שנאמר (תהלים קמ״ד י׳) הנותן תשועה למלכים ואחר כך הפוצה את דוד עבדו מחרב רעה, אמר דוד אויבים רבים היו לי אבל שאול היה שקול כנגד כלם, שנאמר מכל אויביו ומכף שאול, ואל זה נטו כלל המפרשים בפירוש הפסוק. ואמנם למה נכתבה השירה הזאת בזה הספר מבין שאר המזמורים והשירות אשר עשה דוד, ולמה לא נכתב גם כן מזמור לדוד בברחו בספור אבשלום, ומזמור בבוא הזיפים במקומו, ומזמור בבוא אליו נתן הנביא בספור בת שבע, כבר אמרתי בהקדמה הכוללת אשר הקדמתי לפירוש הספרים האלה בהתחלת ספר יהושע (דף ג׳ ע״ד), שהיתה הסבה בו להיות השירה הזאת כוללת לכל התשועות ומפאת כללותה נזכרה בספר הזה, ולא נזכרו שאר המזמורים להיותם פרטיים שנאמרו על ענינים מיוחדים. ואין ספק שהשירה הזאת כתבה דוד בספר תהלים עם שאר המזמורים ושבאו בה שם חלופים ממה שאמר כאן במלות באותיות ובמאמרים, וראוי שנשתדל לתת בזה הסבה וטעם מספיק, כי אם היה שדוד אמרה שתי פעמים וברוח הקדש חוברה, איך לא הסכימה תמיד באופן אחד משתווה? ומאיזו בחינה באו בה החלופים? ואשר אחשבהו אני בזה הוא, שספר תהלים חברו דוד המלך עליו השלום בסוף ימיו להנהגת המתבודד ולסדר לפניו התפלות והתחנונים אשר יאמר ויתפלל האדם בעת צרותיו, והביא שמה המזמורים אשר הוא אמר בימים הראשונים על צרותיו, כדי שבהם יתפלל המתבודד בבוא עליו צרה וצוקה דומה למה שבאה על דוד, ואם יהיה נרדף מאויביו יאמר (תהלים ג׳) מזמור לדוד בברחו וגו׳, ואם יארבו לדמו יאמר (שם נ״ד) בבוא הזיפים ויאמרו לשאול וגו׳, ואם חטא וישוב בתשובה יאמר (שם נ״א) מזמור בבא אליו נתן הנביא, אם ילשינוהו אויביו יתפלל (שם נ״ב) בבא דואג האדומי, אם ירצה לקלל שונאיו יתפלל (שם ק״ט) אלהי תהלתי אל תחרש, ואם יבקש על תלמוד תורה יאמר האלפא ביתא שהיה דוד מתפלל לשם יתברך שירחיב לבו בתלמוד תורה (שם קי״ט) אשרי תמימי דרך וגו׳, אם יחל׳ יתפלל (שם מ״א) אשרי משכיל אל דל וגו׳, וכן שאר המזמורים כלם כתבם וקבצם בספרו לזה התכלית, רוצה לומר לתת למתבודדים סדור דברים ודברי תחנונים להתפלל בהם לה׳ כפי איכות הצרות וענינם, להיות במאמרים ההם סגולות נפלאות להורדת השפע האלהי על המתפלל בהם ולהועילו בדברים ידועים כפי כח כל מזמור וסגולתו, וכמו שביארוהו חכמינו ז״ל בשמוש תהלים. והנה השירה הזאת שהיתה נהוגה בפי דוד לאמרה על כל תשועותיו ראה לכתבה בספר תהלים, וזהו שאמר שם למנצח לעבד ה׳ לדוד אשר דבר לה׳ את דברי השירה הזאת ביום וגו׳, ר״ל שזה המזמור היה מהשירה שהיתה קודם לזה שגורה בפיו בזמן הצלחותיו בהיותו במלחמות האויבים ובהרדפת שאול, וזה ממה שיורה שנעשה ספר תהלים בזקנתו אחרי שהיתה כבר השירה הזאת שגורה בפי דוד מימי קדם, וכאשר העתיקה וכתבה בתוך המזמורים ראה לשנות בה דברים ממה שהיה אומר בה בזמן התשועות, וזה אם לתקון הדבר ואם לביאור הכוונה, כי בראשונה היתה מיוחדת לו בינו למקום, והוא האל יתברך היה מבין כוונתו, אבל כאשר רצה לכתוב אותה על ספר לתתם בפי המתבודדים, הוצרך לפרש בה דברים כדי שלא יטעו בהבנתם, כי אין ראוי שנחשוב שבאו בה החלופים קטנים או גדולים ושנה דוד מה שכבר עשאו אם לא לסבה מה, ואם בשירה אמר בראשונה (פסוק מ״ט) אף מקמי ובספר תהלים חזר לומר אף מן קמי, האם ראוי שנחשוב שהוסיף נו״ן ממן קמי ללא סבה? והנה לכל שנוי ענין ולקיומו סבה כמו שאמר החוקר, ואני חפשתי בשירה בשני המקומות האלה ומצאתי בה שבעים וארבעה חלופים (הרב מצא ע״ד חלופים בשירה הזאת שבאו בכאן ובמזמור י״ח), מהם במאמרים מורכבים ומהם במלות ומהם באותיות, ובביאור הפסוקים כאן אזכרם אחד לאחד ואתן כפי דעתי הסבה באותו חלוף כפי הכוונות האלה אשר זכרתי. ודע שבזה הדרך עצמו היה ענין הודו לה׳ קראו בשמו וגו׳, שהוא השיר אשר נזכר בספר דברי הימים (דברי הימים א ט״ז) שעשה דוד לתת ללוים לשורר אותו לפני ארון האלהים בהביאו אותו מבית עובד אדום לציון, ובספר תהלים בא אותו מזמור באופן מחולף מאד, כי במזמור צ״ו שירו לה׳ שיר חדש שירו לה׳ כל הארץ, הביא החצי האחרון ממנו, ואח״כ במזמור ק״ה הביא התחלתו וחציו הראשון, כמו שאמר הודו לה׳ קראו בשמו הודיעו וגו׳, עד ויקרא רעב על הארץ וגו׳, וראוי לשאול למה לא אמר בספר תהלים המזמור כלו מדובק כמו שחובר ונזכר בספר דברי הימים? ואם היה שחלקו לחצאין למה לא אמר ראשונה החצי הראשון ואחרי כן החצי האחרון ועשאו בהפך? אבל הסבה היה בזה אצלי כמו שאמרתי שספר תהלים כתבו דוד בסוף ימיו, ועם היות שנעשה שיר הודו לה׳ קראו בשמו כפי מה שהיה ראוי לשורר לפני הארון בהליכתו, הנה בחבור המזמורים להנהגת המתבודד ולסדר תפלותיו ראה לעשותם באופן אחר כפי כוונת המאמר, ולכן לקח מהפסוקים אשר באו באותו שיר ושנה מהם בדברים עצמם ובמצבם כפי כוונת המזמור ותכליתו, ומזאת הכוונה בא התכלית האחרון ראשונה והראשון באחרונה כפי מה שחייב סדר המזמורים וכוונתם:

ויאמר ה׳ סלעי מצודתי וגו׳. החלוף הראשון אשר בא בשירה הוא, שבספר תהלים אמר מכף כל אויביו ומיד שאול, וכאן אמר בשניהם ומכף, כמו שאמר מכף כל אויביו ומכף שאול. והסבה בזה מבוארת שהיה ליפוי הדבור, כי דוד בתהלותיו ובנצחון מלחמותיו היה אומר מכף כל אויביו ומכף שאול, וכאשר כתב השירה על ספר ראה שהיה יותר יפה לו לומר באויבים לשון כף ובשאול לשון יד, כי היה אצל המשוררים הטעם והיפוי בהכפל הענינים במלות שונות לא במלות אחרות בעצמם, ולזה לא אמר מכף כל אויביו ומכף שאול כי אם ומיד שאול לשנות הדבור. החלוף השני הוא, שכאן אחרי אמרו מכף כל אויביו ומכף שאול התחילה השירה בפסוק ויאמר ה׳ סלעי ומצודתי וגו׳, ובספר תהלים נכנס ביניהם פסוק אחר והוא ויאמר ארחמך ה׳ חזקי, והפסוק הזה כלו לא אמרו בשירה כאן כלל. והחלוף השלישי הוא שכאן אמר ויאמר ה׳ סלעי, ובספר תהלים לא זכר ויאמר כי אם ה׳ סלעי ומצודתי וגו׳. והסבה בשניהם היא, שכאן שהיתה השירה שבח והודאה על תשועות דוד שעברו עליו התחיל ויאמר ה׳ סלעי וגו׳, כי זה היה התחלת השירה, אבל בספר תהלים שסדר המזמור לכל מתבודד שיבקש רחמים ויתחנן לפני המקום לא לבד לתת הודאה על מה שעבר בדוד כי אם לבקש רחמים על העתיד, הוצרך להקדים שם ארחמך השם חזקי, ר״ל אבקש רחמים ממך ה׳ חזקי, כי בזה יבקש המתבודד רחמים ועזר האלהי בכל עניניו, ולפי שבפסוק ארחמך ה׳ חזקי בא ויאמר, לכן לא הביאו בפסוק השני ואמר לבד ה׳ סלעי וגו׳. וחלוף הרביעי הוא, שבכאן אמר ה׳ סלעי ומצודתי ומפלטי לי, ובספר תהלים לא אמר לי כי אם ה׳ סלעי ומצודתי ומפלטי. והסבה בזה היא, כי בכאן ראוי שיפורש הכתוב ושיעורו ה׳ לי סלעי ומצודתי ומפלטי, ר״ל שהיה האל יתברך בערך דוד ולטובתו בענין הסלע והמצודה החזקה מגדל וראשו בשמים בו ירוץ צדיק ונשגב, אבל בספר תהלים כשתקן השירה לכתבה על ספר ראה שיהיה מיותר בעיני הקורא מלת לי, ושהיה די באמרו ה׳ סלעי ומצודתי ומפלטי, כי הכנוי הוא בתוארים דבק עמהם ולזה לא אמר שם לי: והנראה אלי בשירה הזאת הוא, שדוד חלקה לארבעה חלקים. האחד הוא בהקדמת השירה, והוא בשני הפסוקים הראשונים, עד מחמס תושיעני. והחלק השני הוא בביאור איך הקב״ה מלט והציל את דוד מידי אויביו שלא יהרגוהו, והתחיל בפסוק מהולל אקרא ה׳ וגו׳ עד כי אתה נרי ה׳. והחלק השלישי יספר בו שנתן השם יתברך לדוד כח וגבורה לא לבד להנצל מאויביו, כי אם גם להכות בהם מכה רבה ולהכניעם, ויתחיל מאמרו כי אתה נרי וגו׳ עד חי ה׳ וברוך צורי. והחלק הרביעי הוא בחתימת השירה והשבח לאל יתברך, והוא מחי ה׳ וברוך צורי עד סוף השירה. ופירוש שני הפסוקים הראשונים שהם הקדמת השירה כך הוא. ראשונה הניח משל אחד בפסוק הראשון, והוא ה׳ סלעי ומצודתי ומפלטי לי, ר״ל שהאל יתברך היה כסלע וכמצודה והוא המגדל החזק שבו תהיה פלטה.

ואחרי שזכר בפסוק הראשון זה המשל, ביאר הנמשל והמכוון בו בפסוק השני, והוא אומרו אלהי צורי אחסה בו, רוצה לומר שהסלע והמגדל החזק הגבוה יצטרך אליו האדם לאחד משני הדברים או לשניהם, אם לצאת משם להכות באויביו ולהשחית בהם, או להמלט ולהשגב שם מהרודפים אחריו שלא יהרגוהו, ואמר שהאלוה יתברך הוא חזקו ומשגבו בשני הענינים האלה, אם להלחם ולהכות באויביו, וזהו אלהי צורי אחסה בו מגיני וקרן ישעי, כי כמו שהשור והאיל כחם וחזקם בקרניהם ובהם ינגחו וישחיתו, ככה היה האל יתברך קרן דוד לנגח ולהשחית באויביו ובשנאיו יצמית, והוא על דרך (דברים ל״ג י״ז) וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ, ואם לענין השני, רוצה לומר להמלט מהאויבים ולהשגב מהרודפים אחריו, אמר עוד משגבי ומנוסי מושיעי מחמס תושיעני. ובפסוק הזה בא החלוף החמשי, שכאן אמר מגיני וקרן ישעי משגבי ומנוסי מושיעי מחמס תושיעני, ובספר תהלים אמר לבד מגיני וקרן ישעי משגבי ולא אמר ומנוסי מחמס תושיעני. והסבה בזה היא שבכאן הרבה השמות הנרדפים לרוב צרותיו על ההצלה שהם משגבי ומנוסי מושיעי וגו׳, ושם נסתפק באמרו ומשגבי, כי יורה היותו נשגב ונמלט בו יתברך, ואולי לטעם השיר היה זה שאמר בספר תהלים יותר ראוי. ואפשר שנאמר גם כן בזה טעם שנית מכוון על דבריהם ז״ל במדרש תהלים (ריש מזמור י״ח) אמרו, רבנן אמרין כלפי שנפלו לפני דוד עשרה שונאיו, שאול ודואג ואחיתופל שבע בן בכרי שמעי בן גרא שהם חמשה מישראל, ושבך וגלית ושלשת אחיו מילידי הרפה שהם חמשה מאומות העולם, כנגדן אמר דוד עשרה קלוסין חזקי סלעי מצודתי מפלטי אלי צורי מגיני וקרן ישעי משגבי ומנוסי, ולפיכך קלסו בסוף ספר תהלים בעשרה הלולים, הללו אל בקדשו וגו׳, ומאי קרן ישעי? זהו קרן המשחה. וכפי הדעת הזה היה ראוי שדוד על עצמו יאמר עשרה קלוסין האלו בכאן, אבל בספר תהלים המיוחד לכל מתבודד לא היו ראויים כלם, כי לא יהיו לכל איש מתבודד עשרה אויבים ולזה קצר שם בהם. הנה בזה הניח דוד הקדמת השירה וכללותה והוא החלק הראשון:

מהולל אקרא ה׳ וגו׳. בזה התחיל החלק השני להודות לשבח להלל לש״י על הפלטה אשר פלטו והצילו מאויביו בהיותם רודפים אחריו, והוא החלק השני מהשירה. ופירשו המפרשים כשאני מתפלל ואקרא ה׳ מהולל שאהללו בתהלותי, אז מאויבי אושע, מסכים הפירוש הזה למה שאמר רבי יודן במדרש תהלים (מזמור י״ח), סרס המקרא ודרשהו כשמאויבי תושיעני אז אקרא ה׳ ואהללך. ויותר נכון הוא שרמז בזה למה שאחז״ל במסכת ברכות (ברכות ל״ב.), לעולם יסדר אדם שבחו של מקום תחלה ואחר כך יתפלל, ולזה אמר מהולל אקרא ה׳, ר״ל אחרי היותו מהולל בפי ומשובח אז אקרא ואתפלל אליו על צרכי, ובהיות התפלה בזה הדרך אז אין ספק שמאויבי אושע. ובפסוק הזה בא החלוף הששי, שכאן אמר ומאויבי ובספר תהלים כתב ומן אויבי. והסבה בזה היא, כי למה שהיתה כוונת דוד בשירותיו לומר שהאל ית׳ הושיעו מן אויביו, חשש כאשר יכתוב בספר ומאויבי, יטעה הקורא ויחשוב שיהיה מ״ם מאויבי מ״ם היתרון, כמו (דברים ל״ג כ״ד) ברוך מבנים אשר, (שופטים ה׳ כ״ד) מנשים באהל תבורך, ויהיה פירושו יותר מאויבי אושע והוא בלתי צודק, כי האויבים לא יהיו נושעים לשיאמר בהם פחות ויתר, וכדי להסיר הדעת הזה פירשו בספר תהלים במה שאמר מן אויבי, ר״ל שהייתי נושע מהם ונמלט מידם:

ואמרו כי אפפוני, כאשר אפפוני משברי מים והם בגלי הים העצומות, ונחלי בליעל יבעתוני, ר״ל ונחל בליעל והוא עמוק מעוות הדרך והמסוכן מאד, שהוא משל לאויבים העצומים והחזקים המבקשים את נפשו, וג״כ המשילם (כפי דרך השיר לכפול הענינים במלות שונות) לכאבים החזקים שהם אותות המות, והוא אמרו חבלי שאול סבוני קדמוני מוקשי מות, שהם הכאבים הבאים מחמת המיתה, וקרא מוקשים אותות המות, הנה עם כל הצרות האלה בהיותי כבר מוטבע בים ונכנס בבטן שאול כאלו אני מת ובטל מן העולם, לא אמנע עצמי מן הרחמים.

אבל בצר לי אקרא ה׳ ואל אלוה אשוע, ר״ל אקרא שם ה׳ המורה על הרחמים, ואושע אל אלוה המורה על היכולת המוחלט, וישמע מהיכלו קולי, רוצה לומר שעם היות ה׳ בשמים הכין כסאו והוא הנקרא היכלו, הנה עכ״ז לא עמד מרחוק לצעקתי, אבל באותה שעה שקראתי שמע מהיכלו קולי כאלו היתה נכנסת שועתי באזניו וקרובה אליו מאד. ובמדרש תהלים (מזמור י״ח) דרשו הפסוקים האלה על הגליות, אמרו משברי מות בבבל, נחלי בליעל במדי, חבלי שאול ביון, מוקשי מות באדום. רבנן אמרי למה כתוב בראשונה מות וברביעית מות? לפי שזו החריבה בית ראשון וזו החריבה בית שני, ר׳ אבא בר כהנא אמר זו גזרה שמד וזו גזרה שמד. בצר לי אקרא ה׳ בבבל, ואל אלהי אשוע במדי, וישמע מהיכלו קולי ביון, ושועתי לפניו תבא באזניו באדום. ר׳ פנחס אמר למה יזכיר בשלישית היכל? לפי שכל ימי יון היה ההיכל קיים. וחלוף השביעי והשמיני הוא בפסוק כי אפפוני משברי מות, שאמר במקומו בספר תהלים אפפוני חבלי מות, ולא אמר כי בתחלת הפסוק, ובמקום משברי הביא חבלי. והסבה בזה שאמרו כאן כי אפפוני, פירושו כאשר אפפוני, כמו שאמרתי שהיתה גזרת המאמר בצר לי אקרא ה׳, ולפי שלא יטעה הקורא לחשוב שמלת כי היא נתינת טעם למעלה ממנו, לכן כאשר כתב המזמור בספר תהלים הסיר מלת כי, ואמר אפפוני, וביאר שמשברי מות היה רצונו בו על הכאבים ועל החבלים, ולזה אמר חבלי מות במקום משברי מות. החלוף התשיעי הוא שאמר בכאן נחלי בליעל, ושם אמר בתוספת הוי״ו ונחלי בליעל. והסבה בו לפי שבכאן היה משל אחד משברי מות ונחלי בליעל ששניהם מזעף הים והמונו, והיה כפל הענין במלות שונות, אבל בספר תהלים למה ששנה ואמר חבלי מות היה אומרו נחלי בליעל משל שני, ולהבדילו מחבלי מות הוסיף הוי״ו ואמר ונחלי בליעל, לרמוז שהוא משל ודבור שני. החלוף העשירי באמרו בכאן חבלי שאול סבוני, ובספר תהלים אמר חבלי שאול סבבוני, וגם זה לתוספת ביאור היה, שלא נחשוב שהיתה כוונתו בסבוני מענין הסבה כי אם מענין ההקף, ולזה אמר סבבוני. החלוף הי״א הוא באמרו בכאן בצר לי אקרא ה׳ ואל אלהי אקרא, ובספר תהלים אמר בצר לי אקרא השם ואל אלהי אשוע. והסבה בזה הוא ליפות הדבור, שלא יאמר שתי פעמים אקרא זה אחר זה, ולכן אמר בשנית אשוע. החלוף השנים עשר הוא באמרו בכאן וישמע מהיכלו קולי, ובספר תהלים הסיר הוי״ו ואמר ישמע מהיכלו קולי. והסבה בזה היא שכאן היתה השירה על הצלותיו שכבר עברו ולכן אמר בלשון עבר וישמע, אבל בספר תהלים שסדר הדברים הראויים שיאמר המתפלל, עשאו לשון עתיד באמרו ישמע וגומר. החלוף השלשה עשר שאמר בכאן ושועתי באזניו, ובספר תהלים אמר ושועתי לפניו תבא באזניו. והוא תוספת דברים. והסבה בו לפי שתוארי הגשמות משוללים ומרוחקים מהאל ית׳ ולא יאמר בו אזנים כי אם על צד המשל להישרת הענין ולהורות על השגחתו יתברך, ולזה שם אמר ושועתי לפניו שהוא ספור הענין ואמתתו, ואמרו עוד תבא באזניו הוא משל אמרו לפניו, כאלו בזה הורה שאמרו באזניו הוא משל, ופירושו שבאה לפניו ית׳ שועתו:

ותגעש ותרעש הארץ וגומר. אחרי שזכר שבצרותיו קרא אל ה׳ והושיעו, אמר שהאל יתברך לתשועתו עשה באויביו שבעה מיני עונשים משונים זה מזה, והם שבעה מיני שלוחי ההשגחה בעולם הזה. האחד רמז באמרו ותגעש ותרעש הארץ ומוסדות השמים ירגזו ויתגעשו כי חרה לו, רוצה לומר שהאל יתברך כדי לצילו מאויביו פעמים ירעיש הארץ ירגיש ממלכות להעניש האויבים להמם ולאבדם, והוא על דרך שאמר (תהלים מ״ו ז׳) המו גוים מטו ממלכות נתן בקולו תמוג ארץ, וזה המין מהעונש מצינו בעדת קרח, ועליו אמר ותגעש ותרעש הארץ ומוסדות השמים, שהיא הארץ להיותה מרכז העולם אשר עליה תסוב הגלגל, הנה מוסדות השמים הארציים ירגזו ויתגעשו, וזה לפי שחרה לו ומי יעמוד לפניו בחרון אפו? האמנם לפי שבספר תהלים אמר במקום זה ומוסדי השמים ירגזו, יראה לפרש ומוסדות השמים מוסדות ההרים העליונים שלגבהם יתוארו בשם שמים, כאמרו (משלי כ״ג ה׳) כנשר יעוף בשמים, ואמר (דברים א׳ כ״ח) ערים גדולות ובצורות בשמים, והוא החלוף הארבעה עשר. וענין המאמר שהאל יתברך להעניש אויביו ולהציל את עבדו פעמים ירעיש הארץ, ויהיה זה בהיות הרוח החם בבטן הארץ, וזהו אמרו ויתגעשו כי חרה לו, שהוא מענין חום דומה על רוב הכעס, הנה העונש הזה אם כן הוא ביסוד הארץ:

והעונש השני הוא ביסוד האש שהיא הפכיי ליסוד הארץ ומנגד אליו, ועליו אמר עלה עשן באפו ואש מפיו תאכל גחלים בערו ממנו, ובזה רמז לשריפת המקומות גפרית ומלח שרפה כל ארצה אשר יהיה זה בחרון אף השם וכעסו, וזהו עלה עשן באפו, דמיון האיש המתכעס, כמו שאמר (דברים ל״ב כ״ב) כי אש קדחה באפי וגומר, וכל זה דבור (שיהיה מהרעשת הארץ ושרפת המקומות) משל להשחתת האומות ומפלתם, כמו שביאר בכדומה לזה הרב המורה בפרק כ״ט ח״א:

ולפי שאמר שיתרעש הארץ ויתילד אש שורף, אמר על זה ויט שמים וירד וערפל תחת רגליו, ר״ל שבהיות מוסדות השמים והמרכז מתנועע ומתרעש בלתי קיים, יתחייב שיהיה המקיף גם כן בלתי מסודר בתנועתו, וזו היא ההטיה שזכר בשמים, ונתן הסבה בזה באמרו וערפל תחת רגליו, רוצה לומר שהשמים נקראו ערפל תחת רגלי השם יתברך לכל אשר יחפוץ יטם. ואפשר עוד לפרש הפסוק באופן אחר, יאמר שהתרעשות הארץ ושרפתה לא ימנע יתברך מעשותה מפאת הוראת המערכ׳ השמימיית אם יהיה מנגד לזה ויתחייב לאומות הנמשלים בזה מעלה וכבוד, כי הוא יתברך אל שדי שודד המערכות ויטה שמים אל אשר ירצה וירד האל יתברך, רוצה לומר ישגיח בדברים השפלים האלה לזה, כי ההשגחה הפרטית וחול העונש באישי השפל יכונה בלשון ירידה כמו שזכר הרב המורה בפ״י ח״א, והערפל הוא שם נרדף לשמים, כאמרו (שמות כ׳ כ״א) ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים. ולפי שאמר שהוא יתברך ימשול על השמים ויטם לאשר יחפוץ. והיו הגלגלים מתנועעים מהנעת השכלים הנבדלים אשר קרא הנביא יחזקאל במרכבה (יחזקאל י׳) כרובים, לכן אמר עוד בכאן וירכב על כרוב ויעוף, רוצה לומר שהאל יתברך יטה גם כן המניעים לרצונו. וכבר כתב הרב המורה שאפשר לפרש ויט שמים וירד וירכב על כרוב ויעוף, שיחזור הירידה לשמים ושהכרוב הוא אשר יעוף לא האל יתברך. ורלב״ג פירש ויט שמים וירד, שהוא דבור המשליי, כאלו הקב״ה יטה השמים וירד מהם כדי לפעול בעולם השפל תשועות דוד, וכאלו ירד מהמעלה העליונה להשגיח בדברים השפלים, ושזהו וערפל תחת רגליו, שערפל הוא העולם השפל לרוב החשך וההפסד אשר בו, ואמר שהוא יהיה תחת רגלי השם לעשות בו כרצונו, ושאמרו וירכב על כרוב ויעוף, הוא השכל הפועל המלאך השלוח ממנו להשגיח בבני האדם שהוא ישגיח בדוד, ועל רוב המהירות אמר וידא על כנפי רוח, ומה שכתבתי אני הוא היותר נכון, שויט שמים וירד וערפל תחת רגליו הוא השלמת הדבור הקודם, ואמר שינהיג השמים לעשות מה שירצה בהרעשת הארץ ושריפת המקומות, ובזה השלים ספור העונש השני שיעשה השם באמצעות יסוד האש, כמו שעשה בסדום ועמורה:

העונש השלישי הוא מה שיעשה באמצעות יסוד האויר הסמוך לאשר שזכר, ועליו אמר וירכב על כרוב ויעוף וידא על כנפי רוח, רוצה לומר שיניע יסוד האויר וירכיב הרוחות להחריב האויבים ולהחרים המקומות, והוא הרוח החזק המפרק הרים ומשבר סלעים, כמאמר המשורר (תהלים י״א ו׳) אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם. ובזה בא החלוף הט״ו, שכאן אמר וירא על כנפי רוח בר״יש ובספר תהלים אמר וידא בד״לת, לפי שבכאן כוון לומר שהאל יתברך רכב על כרוב ויעוף והיה נראה על כנפי רוח, ר״ל פעולתו נראה שם, ובספר תהלים ראה לשנות ולומר וידא, מענין (דברים כ״ח מ״ט) כאשר ידאה הנשר, להמשיך הלשון מענין התעופפות, כמו שאמר ויעוף וידא. וכבר נמצא בדבריהם ז״ל שפירשו כרוב וכנפי רוח על יסוד האויר והרוחות החזקים כמו שפירשתי, אמרו במדבר סיני רבא (פרש׳ י״ד דף רנ״ז ע״ב תהלים כ״ד), ויבא מלך הכבוד, א״ר אבין הקב״ה הוא מלך הכבוד, שחולק מכבודו לבשר ודם, מלך בשר ודם אין רוכבין על סוסו ואין יושבים על כסאו אין משתמשין בשרביטו ואין לובשין לבושו, אבל הקב״ה אינו כן, הוא רוכב על כרוב וידא על כנפי רוח ונתנו לאליהו, שנאמר (מלכי׳ ב׳ ב׳ י״ב) ויעל אליהו בסערה השמים, הוא יושב על כסא דין ונתנו לשלמה, שנאמר (דברי הימים א כ״ט כ״ג) וישב שלמה על כסא ה׳, נתן שרביטו למשה, שנאמר (שמות י״ז ט׳) ומטה האלהים בידי, לבושו הוד והדר לפניו שנאמר (תהלים ק״ד ה׳) הוד והדר לבשת, ונתנו למלך המשיח, שנאמר (שם כ״א ה׳) הוד והדר תשוה עליו וגומר. הנה אם כן פירשו כרוב וכנפי רוח על הסערה:

העונש הרביעי הוא מה שיעשה הקב״ה באמצעות יסוד המים וגשם שוטף, כמו שהיה בדור המבול, ועליו אמר וישת חשך סביבותיו סכות חשרת מים עבי שחקים, רוצה לומר שפעמים יהיה הגשם והעננים והחושך הקודמים אליו והמתחייבים ממנו כולם לתשועת ה׳, כי יכה האויבים ברבוי הגשמים, כמו שעל כדומה לזה היה דוד אומר (שם ס״ט ב׳ ג׳) הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד באתי במעמקי מים ושבולת שטפתני ולרבוי הגשמים אמר שישית הקב״ה חושך, כמו לקדרות העבים ורבויים שימנע מעבור בהם ניצוץ השמש להאיר על הארץ, וזהו חשרת מים עבי שחקים, וחשרת הוא קשור העבים זו בזו, וכל הדברים האלה הוא משל לנצחון האויבים והשחתתם, ובפסוק הזה בא החלוף הט״ז שאמר בכאן וישת חשך סביבותיו סכות, ובספר תהלים אמר ישת חשך סתרו סביבותיו סוכתו, ועשה זה לתכלית הביאור, שלא נחשוב שהיתה כוונתו שסכות הם החשך, כי החשך הוא העדר האור, וסכות הן העננים והעבים העכורים, ואמר ישת חושך סתרו לבאר שהחושך שזכר הוא לבד להסתרת האור, וסביבותיו חוזר לסכות לא לחושך שהם העבים, ולפי שהיה זה עונש רביעי נבדל מהקודם, אמר בספר תהלים וישת חושך בוי״ו, להורות על היותו עונש אחר מחולף מהקודם. ובא בזה הפסוק גם כן חלוף הי״ז שכאן אמר חשרת מים, ובספר תהלים רצא לבאר מלת חשרת, ואמר חשכת מים, שהוא נאמר על קשור העבים אשר ימנעו האור ויבא משם החשך:

העונש החמשי הוא באמצעות הדברים אשר יתילדו מחומרי האד והעשן באויר, ועליו אמר לפי דעתי מנוגה נגדו בערו גחלי אש ירעם משמים ה׳ ועליון יתן קולו וגומר, ורש״י פי׳ שמא תאמר בחשך הוא שרוי, מנוגה נגדו. ולפי דעתו ראוי שנפרש הכתוב חוזר למה שאמר למעלה ישת חשך סביבותיו, כלומר שהשם יתברך יסבב החשך להעניש בו את אויביו, עם היות שנהורא עמיה שריה ומנוגה נגדו יבערו גחלי אש, ובזה הדרך לא יהיה המאמר הזה כפול אחרי אמרו למעלה גחלים בערו ממנו. אבל כפי מה שאמרתי לא יכוון הכתוב לזה, כי אם לענינים המתחדשים באויר מחומרי האיד והעשן העולה מן הארץ. וכבר כתבו בזה הטבעיים שמלהט השמש כשיתרשם בלחות האוירי שנתחדש מהמטר תראה הקשת והעגולה אשר סביב הלבנה, ושהחזיזים יעשו מהתלהבות האש בעשן העולה מן הארץ בעלותו במקום יסוד האש, וגם כן בהשאר כלום מהעשן בתוך העב והענן יתנעע בו בחזקה וימצא ממנו הקולות והרעם, ובהתחזק אותה תנועה מחמימותה תשוב אש מאירה ויקרא ברק, ואם יהיה המתלהב גס וכבד יעשה האלגביש. הנה בזה האופן אמרו שיעשו הקולות והרעמים אשר פעמים רבות ימותו אנשים מהם ומפחדם ואימם, ועל זה אמר מנוגה נגדו, רוצה לומר מהנוגה והאש המתלהב בעשן בערו גחלי אש שיראו האשים המבהיקים וישמעו הקולות והרעמים מתנועתו בענן.

וזהו וירעם משמים ה׳ ועליון יתן קולו, ויהיה אם כן אמרו נגדו שב אל האש שהוא נגדי למים הנזכר. ועם היות הדברים האלה טבעיים בתולדתם, הנה פעמים יתהוו על דרך נס, וגם הטבעיים ההם פעמים יהיו שלוחי ההשגחה וכלי רצונו יתברך להכות את אויביו, כמו שסופר בספר יהושע (יהושע י׳ י״א) שבהלחמו עם המלכים השליך ה׳ עליהם מן השמים אבנים גדולות עד עזקה וימותו רבים. ובפסוק הזה בא החלוף הי״ח, שאמר בכאן מנוגה נגדו בערו גחלי אש, ובספר תהלים אמר מנוגה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש, הנה הוסיף עביו עברו וברד. והוא גם כן לתוספת ביאור כפי הכוונה שפירש שמה, שהאש המתלהט והעשן המתנועע הוא בענן לא באויר הפשוט הזך הנקי, ולזה אמר עביו עברו שבעבים תבא, וגם פירש ששם נתילד הברד באד העשני ההוא כמו שהתבאר. והחלוף הי״ט שכאן אמר ירעם מן שמים ה׳, ובספר תהלים אמר ירעם בשמים ה׳. והסבה בזה לפרש שאין הכוונה שירע׳ מן השמים על הארץ, כי אם שבשמים עצמם ירעם, כי הרעם הוא בהתנועעות העשן בתוך הענן בסבת חום המתלהב בו. והחלוף הכ״ף שכאן אמר ועליון יתן קולו, ובספר תהלים הוסיף ואמר ועליון יתן קולו ברד וגחלי אש. והיה זה לומר שמהקולות לבדם לא ימותו האנשים מהם, כי אם מהברד והאש המתלקחת שם.

וזהו שהמשיך לומר וישלח חצים ויפיצם וגם האשים הבוערים מתחדשים עם הברק, ולזה אמר ברק ויהומם, שהאל יתברך ישלח אותם הדברים המבהילים ובהם יפיץ האומות ויהומם, ובספר תהלים אמר וישלח חציו ויפיצם וברקים רב ויהומם והוא החלוף הכ״א. והסבה בו לבאר שהחצים הנזכרים בכאן אינם חצים ממש כפשוטו, כי אם אבני הברד והאלגביש שהם בידו כחצים ביד גבור, ולזה אמר שם וישלח חציו שהם החצים המכונים אליו יתברך. ובמקום שאמר כאן ברק יאמר שם וברקים רב, להגיד שלא היה ברק אחד כי אם ברקים רבים, ולהיותם החצים רמז לאבני הברד והאלגביש והברקים הוא דבר מתחלף אליהם במהות, אמר שם וברקים בתוספת הי״ו, להורות הבדלם מהחצים שזכר, ולכן אמר וברקים רב, כלומר וברקים הרבה והוא החלוף הכ״ב. ואמ׳ שם ויהומם במקום שאמר כאן ויהם, שהוא החלוף הכ״ג, לפרש ולרמוז לאויבים שזכר והוא פירוש מה שאמר כאן בלשון יחיד ויהם:

העונש הששי זכר באמרו ויראו אפיקי ים יגלו מוסדות תבל בגערת ה׳ מנשמת רוח אפו, והמפרשים פירשוהו על הדברים הנסתרים ששכל האדם לא תקיף בהם קודם היותם, שדומים לאפיקי ים שהם מעמקי ים, ומוסדות תבל, הם המקומות השפלים במרכז הארץ שאדם לא יראם, כאלו אמר שהדברים הנסתרים שלא יחשוב האדם שיתחדש נתחדשו בהשגחתו יתברך, כמיתת יהונתן עם שאול אביו לשלא ישאר יורש עצר אחריו וכמיתת אישבשת. ואני אחשוב שרמז בזה שממפלאות תמים דעים הוא פעמים להחריב את העולם ברבוי הגשמים, כמו שאמר חשרת מים עבי שחקים, ופעמים יחריבהו בציה גם חום ועצירת הגשם, עד שכמעט יראו אפיקי ים יגלו מוסדות תבל בסבת החורב והצמאון, וכמו שבא בספר מלכים (מלכי׳ ב׳ ג׳) שהלכו מלך ישראל ומלך יהודה ומלך אדום להלחם במישע מלך מואב ולא היה מים למחנה, ואמר מלך ישראל אהה כי קרא ה׳ לשלשת המלכים האלה לתת אותם ביד מואב, כי בעבור צמאון המים תהיה מפלתם. גם אפשר לפרשו שכל אשר חפץ השם עשה בשמים ובארץ בימים ובכל תהומות, ואם יצטרך להצלת עבדיו להחריב הים ולהציב מים כמו נד יהיה נקל בעיני ה׳ לעשותו, כמו שהיה בים סוף להצלת ישראל ובהעברת הירדן, וקרוב לזה דרשו בו חז״ל במדרש תהלים. ובפסוק הזה בא החלוף הכ״ד, שבמקום שאמר כאן בגערת ה׳ מנשמת רוח אפו, אמר בספר תהלים מגערתך ה׳ מנשמת רוח אפך. והיה זה לפי שראה דוד שלהטיב כוונת המתבודד היה יותר טוב שיכוון הדברים לנוכח השם ויאמר אליו יתברך מגערך ה׳, והנה לא אמר בגערתך ה׳ לפי שאין ראוי ליחס פועל גשמיי מתנועע מאתו יתברך, ולכן לא רצה לומר בגערתך, שהגערה תחריב הים בעצמה ואמר מגערתך, והמ״ם היא מ״ם הפועל כמו (משלי כ׳ כ״ד) מהשם מצעדי גבר כוננו, יאמר מסבת גערת השם נמשך המסובב הזה, ולא ישלול המאמר הזה היותו נעשה על ידי אמצעיים כפי מה שגזרה רצונו וחכמתו. הנה בזה כלל המשורר ששה מיני שלוחי השגחה וכלי האל יתברך, להשחית באויביו ולהענישם ולהציל עני מחזק ממנו לאוהביו ולשומרי מצותיו כפי מה שפרשתי:

ישלח ממרום יקחני וגומר. בפסוקים האלה ספר המשורר איך בהעניש האל יתברך את אויביו בששת מיני העונשים האלה שזכר ניצול ונמלט הוא מהם ולא נכלל באותם העונשים, ולזה אמר ישלח ממרום יקחני, וזהו כנגד העונש הראשון מרעש הארץ, שבהיותה מתרעשת שלח האל יתברך ידו ממרום ולקחו שלא יבולע בה.

ואמר ימשני ממים רבים, כנגד העונש הרביעי הבא באמצעות יסוד הים ברבויי הגשמים:

ואמר יצילני מאויבי עז משונאי כי אמצו ממני, כנגד העונש השני אשר יבא באמצעות יסוד האש, שהוא האויב הגדול, והוא רמז לשאול והמשנאים הם עבדי שאול שהיו רודפים את דוד. ובפסוק הזה בא החלוף הכ״ה, שבמקום שאמר כאן משנאי, אמר בספר תהלים ומשנאי. וזה לבאר שאין אמרו אויבי עז כמו משנאי, ושאינם שמות נרדפים, כי אויבי עז אמרו על שאול, ומשונאי אמר על דואג ושאר עבדיו, ולהורות על רבויים והתחלפותם מהאויב שזכר אמר ומשנאי:

ואמר יקדמוני ביום אידי ויהי ה׳ למשען לי, כנגד העונש השלישי הבא באמצעות הרוחות המבהילים וחזקים. ובפסוק הזה בא החלוף הכ״ו, בשאמר כאן יקדמני ובספר תהלים אמר יקדמוני בלשון רבים. והיה הסבה בזה כי בכאן כי רומז אל יסוד האויר שהוא האמצעי בעונש הזה, למה שהיה כמו שזכר הפלוסוף אריסטו הרוחות הם אויר מתנועע, אבל בספר תהלים אמר יקדמוני לרמוז לרוחות, לפי שאין האויר במה שהוא אויר מפרק הרים ומשבר סלעים, כי אם מפאת הרכבותיו אשר מהם יתילדו הרוחות שהם רבים:

ואמר ויוצא למרחב רגלי, כנגד העונש הששי הבא באמצעות קריעת הים והצמאון.

ואמר יחלצני כי חפץ בי, על העונש החמשי אשר יבא מהדברים המבהילים המזיקים המתילדים באויר מחומר האיד והעשן העולה מן הארץ. והנה לא זכר המשורר בתוך העונשים האלה המות, לפי שכמו שזכר סיניק״א הפילוסוף המדיני אין המות צרה, אבל היא תכלי׳ הצרות כלם. ובפסוקים האלה בא החלוף הכ״ז, שבמקום שאמר כאן ויהי ה׳ משען לי, אמר בספר תהלים למשען לי. וסבתו מבוארת שהקב״ה אינו בעצמו משען, אבל היה לדוד ובערכו למשען כי מאמ׳ משען הוא הדבור המשליי יאמ׳ בו יתברך בערך דוד, לפי שהיה בוטח בו ונשען עליו. ובא בזה החלוף הכ״ח, שאמר כאן ויצא למרחב אותי, ובספר תהלים אמר ויוציאני למרחב. והוא ליופי הדבור ולנועם המאמר, כי הכנוי יותר ראוי שידבק עם הפעל, ולזה אמר ויוציאני, ובהיות הכנוי דבק עם ויוציאני, היה מהמותר שיאמר עוד אותי. ובמדרש תהלים מזמור י״ח דרשו הפסוקים האלה כלם על פרעה ועל מצרים ועל קריעת ים סוף ועל ישראל בהצילו השם יתברך מצרותיו. והמפרשים במקומות מהם נמשכו אחרי דעת המדרש, וגם חכמי הנוצרים פירשו כן, ואני נטיתי מזה, לפי שלא כיוון דוד בשירה הזאת כי אם לתת שבח והודאה לאל יתברך על הצלחותיו לא על עניני ישראל, וכמו שאמר בתחלת דבריו, ביום הציל ה׳ אותו מכף כל אויביו ומכף שאול, שעל אויביו ועל הצלותיו ידבר, לא על פרעה ועל מצרי׳ ועל הצלת ישראל, כי משה כבר עשה עליהם שירת הים, ומה לו לדוד להזכירם בכאן?

יגמלני ה׳ כצדקתי וגומר. עתה זכר דוד המלך ע״ה שהיו לו ששה מדות משובחות לפני המקום, שבעבורם היה ראוי להיות ניצול ונמלט מאותם העונשים הששה שזכר. האחת אמרו יגמלני ה׳ כצדקתי, ר״ל ראוי היה שיגמלני השם כפי צדקתי, והיא הצדקה וההטבה אשר היה דוד עושה עם הבריות. ורש״י כתב כצדקתי שלא הרגתי את שאול בכרתי את כנף מעילו. ובספר תהלים אומר כצדקי, והוא החלוף הכ״ט, ולא עשאו כי אם ליופי הדבור ולהקל הקריאה, כי בהיות צדקי כמו צדקתי יותר נקל על המתפלל לומר צדקי. המדה השנית היה כבור ידי ישיב לי, ר״ל שלא הייתי שולח יד בגזל ובשוחד ולא בדברים הנזכרים בפרשת המלך (שמואל א ח׳), כי מלבד שהיה דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ממה שלו, הנה גם לא היה לוקח דבר משל אחרים, וזהו כבור ידי ישיב לי, כי השוחד והגזל ייוחס לידים, כמו שאמר (ישעיהו ל״ג ט״ו) נוער כפיו מתמוך בשוחד:

המדה השלישית אמרו כי שמרתי דרכי ה׳ ולא רשעתי מאלהי, ופירושו שהיה מתנהג בדרכי השם, וכאמר׳ חז״ל (סוטה י״ד ע״א) והלכת בדרכיו מה הוא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו׳. ואחשוב שכוון לומר בזה שהיה דוד בכל הדברים דורש את ה׳ ועושה מצותו ולא היה עובר דברו כמו שאול, וזהו כי שמרתי דרכי ה׳ ר״ל במה שצוני. המדה הרביעית היא, שעם היות שדוד חטא בענין בת שבע ואוריה, הנה היה זה במה שבין אדם לחבירו, אבל במה שבין אדם למקום היה נשמר מאד, וזהו ולא רשעתי מאלהי, רוצה לומר בדברים שבין אדם למקום והם האמנות:

המדה החמשית היא אמרו כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסור ממנה, רוצה לומר שעם היותו מלך ובידו לעבור המשפטים כפי צורך השעה, הנה הוא היה שומר המשפטים האלהיים ולא יסור מהם, וכמו שאמר במקום אחר (תהלים י״ט י״ב) גם עבדך נזהר בהם, וזהו כי כל משפטיו לנגדי, שהיו תמיד נגדו לעשותם בשלמות, ואפילו החוקים שאין להם טעם לא היה זז מהם, וזהו וחקותי לא אסור ממנה. והנה בספר תהלים אמר וחוקתיו לא אסיר מני, והוא החלוף השלשים. והיה זה לתיקון הדיבור, לפי שהאדם יסור מהחקים או יתקרב אליהם והמה לא יסורו ממנו, כי המקרה הוא אשר יסור מהנושא, לא הנושא ממנו, ולזה תקן מה שאמר לא אסור ממנה, שיורה שהוא הסר מן החוקים ואמר לא אסור מני, רוצה לומר לא אסיר החקים ההם ממני:

המדה הששית היא אמרו ואהיה תמים לו ואשתמר׳ מעוני, ירצה שלא היה במופלא ממנו דורש וחוקר ולא היה מפקפק באמונותיו, אבל היה תמים עם השם אלהיו, ועל זה אמר ואהיה תמים לו. ונתן הסבה למה יחזק בתמימות ולא יפליג בדרישה ובחקירה, ואמר ואשתמרה מעוני, רוצה לומר שבפחדו פן יפגע בחקירתו ישתמר מאותו עון, ולכן יהיה תמים. ובספר תהלים אמר ואהי תמים לו, והוא החלוף הל״א. והסבה בו לפי שאהיה הוא עתיד, ואין ראוי שיאמר שבעתיד יהיה תמים, ולכן אמר ואהי שהוא לשון הווה. והחלוף הל״ב הוא שאמר כאן ואשתמרה, ובספר תהלים אמר ואשתמר, וגם זה הוא ליפות הדבור, כי היתה הה״א בואשתמרה נוספת, והדבור ההגון הוא ואשתמר: ואחרי שזכר ששת המדות המשובחות האלה שהיו בו, זכר שבעבורן היה ראוי שיזכה לזכיות מתייחסות אליהם.

וזה שאמר וישב השם לי כצדקתי, והוא כנגד מה שאמר יגמלני השם כצדקתי, רוצה לומר אם אני עשיתי צדקה עם הבריות, היה ראוי שהשם יתברך יגמול עלי צדקה רבה. ובספר תהלים אמר וישב השם לי כצדקי והוא החלוף הל״ג, שלא אמר שם כצדקתי, כי אם כצדקי, וכבר אמרתי בסבתו.

ואמר כבורי לנגד עיניו, כנגד מה שאמר כבור ידי ישיב לי, רוצה לומר אם אני הייתי נשמר בנקיון כפים לבלתי אקח מאיש דבר, גם כן האל יתברך ראוי שישיבני עליו מדה כנגד מדה, שלא יקח אדם מכל אשר לי ולא יגזלני אויב. ובספר תהלים אמר כבור ידי לנגד עיניו והוא חלוף ל״ד, והיה זה לתכלית הביאור, שאין פירוש כבורי כי אם על בור הידים שזכר: